קין והבל

 

קין והבל

קיינוק ניסה לשחד את אלוהים, אבל אלוהים לא פרייר והוכיח אותו על פניו. הבלול עשה דבר דומה אבל בגלל שהוא מהבול השוחד שלו התקבל.

על פי חידוש של אלי ליפווצקי

 

 

ויקם קניוק ויכה את הבלול אחיו. ויאמר אלוהים צדק ממני קניוק, כי בקנאתו הכה את אחיו הבלול. ויברכו, וישלחו לארץ נוד. ויתן בו אות להפיל חתיתו על אדם וחיה.

על פי תוספת של יפתח מעין

 

אלוהים קיבל את מנחת החלש והתעלם ממנחת החזק, אפלייה מתקנת. אז החזק קם והרג את החלש. רצח שהעונש עליו הוא מוות. אבל נראה שאלוהים מכיר בטעותו ולכן לא מעניש את קין, ואפילו מטביע בו אות, שהוא סוג של הגנה והטלת אימה על כל אויב עתידי.

למי שלא מסתדר עם אלוהים אפשר להחליף אותו עם קול פנימי (הצעה של ג'ורדן פיטרסון). זה מוביל לעוד הסבר, יותר פסיכולוגי של כל הארוע. מוזמנים לקחת את זה מפה, לא יודע לאן זה מושך. אפשרות נוספת היא שקין והבל התמודדו על תשומת הלב של אבא שלהם, זה עם הדם.

מיד אחרי סיפור הבריאה, במקביל להתבססות החומרית, חייבים להתייחס בכל הרצינות לענין הזה, שלא רואים אותו ולא ניתן לחוש בו, תשומת לב. אם לא לוקחים בחשבון את הצורך בתשומת לב, מקבלים קנאה שמובילה לשנאה, שנגמרת ברצח. בהמשך התנ"ך יש הסברים על ידי דוגמאות, איך לחלק את תשומת הלב בצורה יותר מוצלחת, דהינו שלא תגרום אסונות. הבעיה סבוכה, כך שגם בדוגמאות, יש מעקפים וצמצום, פתרונות מקומיים וחלקיים בלבד.

יוסף מקבל כתונת פסים. נו מה הענין? לא סביר שאחיו של יוסף קינאו בו כלכך בגלל בגד, יפה ככל שיהיה. מוביל אופנה בעמק דותן, זה לא כזה שוס. הקנאה בערה בהם, על יתר תשומת הלב שיעקב נתן ליוסף ושלהשקפתם נגרעה מהם. שוב בעיה של אפליה מתקנת.

ובמה זכה מרדכי היהודי? סוס מקושט ובגדים נוצצים וצבעוניים. לא משהו מדהים, אלא אם כן, לוקחים בחשבון את טונות תשומת הלב הנלווית. יתכן שמרדכי קיבל בעקבות תשומת הלב, תפקיד חשוב עם הטבות מפנקות, שבא בעקבות מרחץ תשומת הלב ברחובות שושן. אלא שלהמן, שהציע את הטיול הצבעוני לעצמו, כבר היה תפקיד בכיר, עם הטבות מפנקות, משנה למלך או משהו כזה. כך שנראה שתשומת לב היתה הסיבה המשמעותית יותר.

מפתה גם להוסיף את הדוגמא של יעקב עשו ונזיד העדשים, אבל זה כבר יוציא את החיבור משיווי משקל, אז פעם אחרת.

 

 

עושה רושם שאחרי אויר, מים, אוכל, ומחסה (כולל בגד), תשומת לב היא הצורך הבסיסי ביותר של האדם. אפשר לטעון שתשומת הלב גוררת אחריה הטבות חומריות וזו הסיבה האמיתית לצורך שלנו בתשומת לב. יכול להיות שזה נכון. קשה להפריד. אבל בכל זאת נראה לי, שהצורך בתשומת לב, עומד בפני עצמו גם בלי חישובים על הטבות חומריות עתידיות. כמו שגובה האנשים אינו אחיד, כך גם הצורך בתשומת לב אינו אחיד. אמנים, אנשי תקשורת, דיקטטורים ואנשים שמופיעים על במות, סטנדאפיסטים למשל, צריכים הרבה תשומת לב, כולל מאנשים לא מוכרים. אחרים מסתפקים בתשומת לב מהמשפחה והחברים הקרובים.

בהופעה מעולה של דני סנדרסון, שראיתי לפני שנתיים, היה ברור שמדובר על נרקומן של מחיאות כפיים. הזמרת איימי ווינהאוס, מתה/התאבדה עם רקע של סמים ודיכאון. אני לא מכיר את המקרה, אבל יש לי ניחוש, שהסמים והדיכאון באו על רקע של רעב לתשומת לב. הרעב שבא על סיפוקו בהופעה, מחזיק כמה ימים ואז צריך עוד.

אני מנסה להציע פה שמי שמופיע על במות, הוא כנראה נרקומן של תשומת לב. הבחירה במילה נרקומן, אינה באה לציין משהו שלילי אלא מצב נתון, כלומר יש כאלה שנולדים עם צורך במנות גדושות של תשומת לב, וזה ממכר. ומי שמכור ולא מקבל את המנה שלו נמצא בבעיה. יש כמובן, גם הרבה אנשים שמופיעים על במות, ויודעים לווסת את הרעב הזה, והכל טוב ואפילו מצויין.

אז לא ביטקוין, לא דולר ואפילו לא שקל. המטבע הקשה באמת, הוא הדבר המתעתע הזה, תשומת לב ותקשורת עם אנשים. אסיר בכלא נמצא עדיין במצב טוב יותר מאסיר בצינוק, היכן שכל תשומת לב ותקשורת אנושית, נשללת ממנו. כבוד זה עניין אחר שמתערבב לעיתים עם תשומת לב, אבל צריך להתמקד. גם לא נדבר על אהבה.

ילד יום הולדת יושב עם כתר נייר על הראש (מה זה הכתר הזה על הראש של המלך, אולי מגנט של תשומת לב) ומוצף בתשומת לב. אומרים לנו שתשומת לב חשובה לילדים קטנים בגנון וכשגדלים החשיבות פוחתת. אז אם תשומת לב כבר לא חשובה בגיל מבוגר, איך נסביר 11 מיליון שקל (להמחשה שווה ערך ל11 דירות) שנשרפו על יומולדת ה-90 של שמעון פרס? זה לא קרה בצפון קוריאה אלא ממש פה בישראל, כלומר לא היתה פה כפיה. ופרס זרח מאושר כמו ילד בגנון, ביום הולדתו. אין פה ביקורת על פרס, רק הצעה שאולי הצורך בתשומת לב לא עובר כל כך מהר, וגם שאין צורך להתבייש בכך.

 

 

כשם שהצורך בתשומת לב טבוע בנו, כך גם הקנאה במי שזכה בתשומת לב. ונראה שגם הקנאה הזו, לא עוברת כל כך מהר. הסיפור על קין והבל, מלמדנו שהקנאה היא מצב נתון  וחייבים להתחשב בו. כלומר לא דבר שלילי, ובהרבה מקרים המנוע של העלילה, ואם פועלים נכון, אפשר לצמצם את הקוצים הנלווים. אז אפשר היה לצפות לנוסח קצת יותר מתחשב בדיבר העשירי:

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (שמות כ,יג)

כלומר הדשא של השכן ירוק יותר, גם אם זה לא נכון. טוב אם אתה מתחמם לאורה של תשומת לב, של ששמאות אלף אנשים שחרדים למוצא פיך, וגם מחכה לך כושית יפה באהל, אז יתכן שאין לך במי לקנא. הניחוש שלי הוא שלרוב המשתתפים בארוע, התגובה לדיבר העשירי, דיבר איסור הקנאה, היתה, איך לומר בלי לגלוש למילים בעיתיות,  קצת לא מובנת. נכון שגם הדיבר הראשון מתעסק באמונה שהיא לא דבר מוחשי אבל שאר הדברות הן הרבה יותר מעשיות. חושדני שמשה סידר את דיבר הקנאה בסוף, כדי שלא יעזבו לו אנשים באמצע. מכיוון שלא ניתן לשנות את הנוסח, מרככים אותו בפרושים שונים, כמו תסתכל גם על הצרות של השכן, תהיה שמח בחלקך, וכו', שאמנם עוזרים במקצת. אבל הצבת יעד בלתי אפשרי בעליל, מייצרת אנשים עם תחושת אשמה על הקנאה, שהיא ענין נתון שלא ניתן לשלוט בו יותר מידי. נכון הנוצרים פיתחו את הרעיון הלאה, לכיוון של יותר אשמה, אבל היתי שמח אם היה מוסר/חינוך שלא משתמש בריגשי אשמה, למרות היעילות המוכחת של הטכניקה הזו.

אז איך בכל זאת פותרים את בעית הדיבר העשירי, ואת הקנאה בתשומת הלב שמקבל הזולת? או! שוויון חומרי. אם לכולם יהיה אותו דבר לאף אחד לא תהיה סיבה לקנא. זה כמובן פתרון סרק, אם זוכרים שהקנאה המשמעותית היא לא במשהו חומרי, אלא במינון תשומת הלב שמקבלים מהאבא, סמכות כלשהי, חברים, אנשים מוכרים וגם אלו שלא מוכרים. מי שסובל מנכות קשה או מוגבלות משמעותית כלשהי, רוצה להיות כמו כולם. כל אחד אחר רוצה להיות מיוחד, כדי לקצור תשומת לב מהסביבה. כך שהמנוע של החברה הוא השאיפה של הפרט ליחוד, כלומר הפוך משוויון. מי שאין לו יחוד לא מושך תשומת לב, זה לא משהו שקשה להבין.

 

אפשר לטעון שהמצב הטוב והצודק, הוא שלכולם יהיה אותו דבר ברמה החומרית, וכל אחד ינסה להתבלט או למשוך תשומת לב או במילים יותר רכות למצוא את היחוד שלו, מאותה רמה חומרית. ניסיתי לחשוב למה זה לא נכון אבל נשארו לי יותר מידי קצוות פתוחים בהסבר. אז בשלב זה נסתפק בכך שזה לא עובד. סדר גודל של 100 מיליון אנשים הומתו, ועוד הרבה יותר סבלו מדיכוי ורעב, בדיקטטורות קולקטיביסטיות, ברחבי העולם, שניסו ליישם את השיטה, והגיעו בשמות מגוונים :סוציאליזים, קומוניזים, שמאל, שמאל חדש ועוד. ולא הצלחת הקיבוץ בישראל לא מוכיחה ששוויון חומרי עובד. חסר המרכיב של כפיה, שמופיע בכל נסיונות השוויון החומרי האחרות. ויש עוד הרבה הבדלים משמעותיים, כמו למשל גודל, בקיבוץ כולם מכירים את כולם. ובעיקר הקיבוץ היה הכלי שבעזרתו הוקמה המדינה, ולכן לאנשים היתה מטרה חשובה יותר משוויון עם השכן.

 

 

אז שוויון חומרי כפוי לא עובד. ובכל זאת עדיין צריך להביא פתרון לבעית הקנאה שנובעת מאי שוויון, אמיתי או מדומיין זה לא חשוב, בתשומת לב ובחומר. ההצעה הבאה היא לנסות לצמצם את אי השוויון החומרי באופן עקיף, עם מעט אכיפה ויותר חופש. שוויון הזדמנויות, שוויון לפי החוק, חוקה שוויונית ועוד. בלי לוותר על קצת שוויון חומרי כפוי, כמו מס הכנסה ואפילו מס הכנסה מדורג, מס ירושה ועוד.

 

אפשר לטעון ובצדק ששוויון הזדמנויות הוא לא באמת שוויון. אז יש אחד, אילון מסק, שהתחיל עם מעט מאד והגיע לפיסגה. אבל בדרך כלל, לעשיר יש הרבה יותר הזדמנויות מעני. למוכשר יש הרבה יותר הזדמנויות ממי שפחות מוכשר. על נכים אין מה לדבר בנושא של שוויון. ותשומת הלב והקשרים החברתיים, שונים מהותית מאדם לאדם. יש אחד עם משפחה קטנה ואחר עם משפחה גדולה. יש אחד עם הרבה חברים טובים, ויש בודדים. ועוד ועוד. וכן הבעיה של הקנאה עדיין לא פתורה. אולי

הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ׃ (בראשית ד,ז)

איפה אלי ליפוויצקי כשצריכים אותו?