יום בהיר במיוחד

 

יום בהיר במיוחד

אומנם עוד צפויה מלחמה נגד איראן, עדיין אני מרגיש כמו ביום השלישי של מלחמת ששת הימים, כשהותר לפרסום שחילות האויר של הערבים מסביב הושמדו על הקרקע. זה הכי טוב שאני יכול לתאר את ההרגשה אחרי חיסולו של שלוח האיראנים, נסראללה. אני כותב בזמן אמת, כדי להאיר ימים פחות זוהרים בעתיד. נראה אם יצליח. גילוי נאות, גנבתי את הרעיון ממשה רבנו, כפי שמסופר בפרשת השבוע, ניצבים-וילך, על דבר השירה.

 

 

היום השלישי למלחמת ששת הימים, שבו הודיעו על השמדת חילות האויר הערבים על הקרקע, השתמר כזכרון בהיר במיוחד. גם אחרי 57 שנה, ההתרגשות מורגשת. בגילי הצעיר אז, 13, לא הבחנתי במועקה של תקופת ההמתנה. חפרנו קצת שוחות, מרחנו את גג האסבסט של המפעל בבוץ להסוואה וכאלה. מה שזכור לי יותר, אלו הניסיונות להניע צעצועים צהובים, שפוזרו בשדות, כדי למנוע הפצצת ריכוז של ציוד כבד, שעסק בעבודות עפר להרחבת המפעל. עד אותה עת "סחבנו", זה היה המינוח, רק טרקטורים רגילים אז לא ממש הצלחנו עם הצהובים הגדולים.

 

 

בבוקר שמענו "אנו עם קטן אך אמיץ" ברדיו. המתח של המורה הקרין גם עלינו, קצת מהמועקה והפחד של הבוגרים, שהנה הערבים כובשים את ישראל והורגים את כולם כמו בשואה, חלחל, המשכנו בשגרת הלימודים. לא עברו לי בדמיון שום מחשבות, פחדים או מראות של מלחמה. עברו כיומיים עד שהותר לפרסם, שחילות האויר של ארצות ערב מסביב הושמדו על הקרקע. שמעתי את זה ממישהו בלי יותר מידי פרטים. ההתרגשות היתה מדבקת. המבוגרים, בוגרי השואה, בודאי חשו מועקה קיומית ובהתאם תחושת שחרור עילאית, וזה הדביק אותנו הילדים. התחלתי לרוץ, הגעתי למרפסת עם עוד ילדים והתחלנו להתעדכן אחד מהשני בסיפורים שחלקם אמת, וחלקים אחרים השלמנו כיד הדמיון הטובה עלינו. המשך היום היה בהיר במיוחד, אני זוכר בבירור שריחפתי בגובה של לפחות עשרים סנטימטר מעל האדמה. כמה ימים אחרי, נודע שאחד מחברי הקיבוץ, שחקן כדורעף, נהרג. עדיין ההקלה ותחושת הנצחון הציפו את הכל.

 

לא מתאים לאוירה אבל צריך כבלים כדי לתאר שחרור, אז נספר במועקה. טיבוע המשחתת אילת, העלמות הצוללת דקר ומלחמת התשה, 1000 הרוגים. נהרגו עוד שני חיילים שהכרתי. דהגול הצרפתי הטיל אמברגו נשק על ישראל, ואמריקה שעד אז סרבה לספק נשק לישראל, החליפה את צרפת. קיסינג'ר ישב עם הסעודי וקבל עם וטלביזיה אמר שארצות הברית לא תרשה השמדה של ישראל אבל ישראל תהיה מדינה רגילה. או במילים אחרות תחזור למימדיה הטבעיים. כבר באמצע מלחמת ההתשה עם מצרים, התברר שהנשק של האמריקאים מורעל. כלומר מגיע עם תנאים. אסור להפציץ אזרחים. תנאי שלא היה קיים עד אז בשום מקום בעולם והומצא במיוחד בשביל ישראל. מלחמת ההתשה בתעלה נגמרה בהפסקת אש, שהופרה מיד על ידי המצרים. לא היה ברור למה המלחמה לא מתחדשת. התחילה מועקה.

 

 

בהמשך ברית המועצות סיפקה כמויות גדולות של נשק לאויבנו וארצות הברית הפכה לספק הנשק העיקרי של ישראל. במצב זה ישראל הפכה לכפופה של ארצות הברית. כשאויבנו הצטברו על הגבולות, קיסינג'ר אסר מכת מנע וגיוס מילואים. כשנגמרה התחמושת קיסינג'ר עיכב את חידוש התחמושת, כי לא היו לנו מספיק קורבנות לטעמו. וההמשך ידוע, תיקו של ארצות הברית. הסתבר שהנשק של ארצות הברית, מגיע עם התנאי שאסור לנצח. זכורה לי הקריקטורה מאותו זמן, שבה רואים את קיסינג'ר משחק שח ב-4 ידיים, ואותנו פיונים על הלוח. ואכן כך הרגשנו, פיונים שחיים בחסדי ארצות הברית.

 

 

מאז ועד היום, כבר 50 שנה, אותו סיפור בשינויים קלים. הערבים תוקפים, ישראל מבליגה ואחרי הרבה דם מגיבה אבל לא יותר מידי. רק לרמה של תיקו שהאמריקאים מרשים. התיסכול והמועקה גוברים אבל כל פעם שישראל מנסה קצת יותר, האמריקאים אומרים, די מספיק. על זה נוספה, אימת האחרית מהגרעין, העיראקי. לאחר מכן הסכם אוסלו, שבו האמריקאים הרגילו אותנו שישראלים נרצחים ואין מה לעשות. צריך את הנרצחים האלו כדי שתתרגלו לפצצה האיראנית. וכך הגענו ל-7 באוקטובר כשהתודעה הישראלית קורסת ממועקה של 50 שנה ומשועבדת ל"תיקו האמריקאי הקדוש".

 

 

כשהיה נראה שארצות הברית מצליחה לדחוק את ישראל לעוד תיקו, שמשמעותו הפעם היא השמדה, התפוצצו הביפרים. לא קפצתי. חשדתי שזה עוד תעלול שבסופו "תמונת ניצחון" שהיא למעשה תיקו שהוא הפסד. ואז כמו לפני 57 שנה התפוצץ יום בהיר, כשחסן נסראללה התפזר ביחד עם  התיקו האמריקאי הארור, שחנק אותנו כל השנים. עדיין לא ניצחון על איראן אבל סוף סוף כיוון חיובי. לא עוד תיקו. לא עוד ארצות הברית אומרת לקפוץ, וישראל שואלת לאיזה גובה. לארצות הברית יש חישובים כלל עולמיים איך לשפר את מצבה. לכו על זה, רק לא על חשבון הקיום של ישראל. הפעם לא רצתי ולא ריחפתי. נשארתי על הספה בסלון. אבל חשתי בברור שהספה ואני עליה, התרוממה קצת באויר.

 

האם נצליח הפעם במה שכשלנו בו במשך 50 שנה? ראשית צריך להגדיר הצלחה. הסטורית איראן היא בת ברית של ישראל. 40 שנה זה לא כך אבל אולי זה ישתנה. אם מורידים את בעית הנשק הגרעיני אין לי בעיה עם איראן, להפך. לטעמי אום אל פחם למשל, זה אויב הרבה יותר בעיתי מאיראן. כלומר צריך להתחיל בהגדרה נכונה של האויבים. 10 אוטובוסים של חמושים שיוצאים מאום אל פחם, יכולים לגרום לטבח גדול בנתניה. בג"ץ כבר ימנע תגובה של צה"ל, כי יש באום אל פחם אזרחים.

 

 

אז השתחררנו מטבעת חנק אמריקאית של 50 שנה, שגזרה עלינו תיקו אחרי תיקו, שכל הערבים הבינו כהפסד שלנו, וכעת גם היהודים מבינים זאת כך. זו הצלחה בקנה מידה היסטורי, שהגיעה ברגע האחרון, קצת לפני שישראל עברה את קו האל חזור לקיומה. איך זה ימשך קשה לדעת אבל תחושתי היא שיצאנו ממחנק לאור, והאור רק יעלה ויגבר מעתה.

 

ברוכים תהיו

שנה טובה